בס"ד

זכריה פרק י"ד

במאמר הקודם למדנו שעם ישראל יתאבל על המשיח כאשר יראה אותו בבואו. יש דבר מה חשוב מאוד באבל הזה - הוא מרמז על זהותו של המשיח.  כתוב בזכריה פרק י"ב,

"בַּיּוֹם הַהוּא, יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם, כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן, בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן." זכריה י"ב.י"א

מה משמעות הפסוק הנ"ל? הגמרא אומרת, במסכת מועד קטן דף כ"ח עמוד ב', שבפסוק זה מוזכרים שני אירועים. הראשון הוא מותו של מלך אחאב על ידי אדם בשם הדד רימון (ראה מלכים א כ"ב), והשני הוא מותו של המלך יאשיהו, שנהרג בבקעת מגדו (ראה דברי הימים ל"ה). הדבר החשוב בנוגע לשני הציטוטים הללו מהתלמוד הוא, ששני המלכים מתו עקב טעות ששניהם עשו. מדוע מקשר התלמוד את הפסוק הנ"ל מזכריה לשני האירועים הללו? כדי לומר שהייתה זו טעות גדולה כשעם ישראל לא הכיר את המשיח בבואו בפעם הראשונה. לכן, כאשר המשיח יחזור כדי לגאול את עם ישראל מהתקפת כל המדינות על ירושלים - עיר הקודש,  הם יראו את חבורותיו, ויתאבלו על מותו שהתרחש בי"ד ניסן, ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני.

גם בספר ההתגלות בברית החדשה כתוב שבאחרית הימים, כאשר המשיח יילחם בכל אויבי עם ישראל, הוא יעשה זאת בהר מגידו (ראה התגלות ט"ז.ט"ז). למרות שמטרתה של המלחמה היא לכבוש את ירושלים, יתרחש הקרב האחרון במגידו. הנביא זכריה, בפרק י"ד מדבר על המלחמה בעיר הקודש עצמה, ואומר שכל מדינות העולם יצאו למלחמה נגד עם ישראל.

"וְאָסַפְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם אֶל-יְרוּשָׁלַיִם, לַמִּלְחָמָה..." זכריה י"ד.ב'

הרמב"ם אומר, במשנה תורה הלכות מלכים פרק 11, שהמשיח-בן דוד יילחם במלחמת ה', אך הנביא זכריה אומר שיהיה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו אשר יגן על ירושלים,

"וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב." זכריה י"ד.ג

הפסוק הבא, בזכריה י"ד.ד אומר שרגליו יעמדו על הר הזיתים. מפסוק זה אנו למדים שכאשר המשיח ישוב לירושלים, הוא יבוא בענני השמים ויעמוד על הר הזיתים. אם כן, מי צודק, זכריה או רמב"ם? התשובה הנכונה היא ששניהם צודקים! כיצד? מפני שדרך ישוע מנצרת, פקד ה' את עמו בגוף גשמי! כאשר רגליו של המשיח יגעו בהר הזיתים, תביא איתה נגיעה זו לשינויים קטקליזמיים.

"וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה, וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה." זכריה י"ד.ד

מטרתה של בקיעה זו הינה כפולה. המטרה הראשונה היא, לספק לתושבי ירושלים במשך המלחמה דרך יציאה במנוסתם לגלות.

"וְאָסַפְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תשגלנה (תִּשָּׁכַבְנָה); וְיָצָא חֲצִי הָעִיר, בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן-הָעִיר. זכריה י"ד.ב

גם בספר ההתגלות נאמר שבמשך התקופה, הידועה כצרת יעקוב, ינוסו היהודים מירושלים למדבר, שם הוכן להם מקום מפלט מאת ה' (ראה התגלות י"ב.ו').
המטרה השנייה, לפי יחזקאל, היא לספק מקום עבור המים שיתחילו לזרום מתחת לבית המקדש. הנביא אומר שהמים יזרמו מירושלים מזרחה, ויגיעו למקום מול ים המלח בשם עין גדי. אין אלה מים רגילים, אלה מים מיוחדים כי הם נותנים רפואה, חיים, ושפע.

"וַיְשִׁבֵנִי, אֶל-פֶּתַח הַבַּיִת, וְהִנֵּה-מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה, כִּי-פְנֵי הַבַּיִת קָדִים; וְהַמַּיִם יֹרְדִים, מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית, מִנֶּגֶב, לַמִּזְבֵּחַ. וַיּוֹצִאֵנִי, דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹנָה, וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ, אֶל-שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים; וְהִנֵּה-מַיִם מְפַכִּים, מִן-הַכָּתֵף הַיְמָנִית. בְּצֵאת-הָאִישׁ קָדִים, וְקָו בְּיָדוֹ; וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה, וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף, וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם; וַיָּמָד אֶלֶף, וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף--נַחַל, אֲשֶׁר לֹא-אוּכַל לַעֲבֹר:  כִּי-גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ, נַחַל אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵר. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם; וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי, שְׂפַת הַנָּחַל. בְּשׁוּבֵנִי--וְהִנֵּה אֶל-שְׂפַת הַנַּחַל, עֵץ רַב מְאֹד:  מִזֶּה, וּמִזֶּה. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל-הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה, וְיָרְדוּ, עַל-הָעֲרָבָה; וּבָאוּ הַיָּמָּה, אֶל-הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר-יִשְׁרֹץ אֶל כָּל-אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם, יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה, רַבָּה מְאֹד:  כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה, וְיֵרָפְאוּ וָחָי--כֹּל אֲשֶׁר-יָבוֹא שָׁמָּה, הַנָּחַל. וְהָיָה יעמדו (עָמְדוּ) עָלָיו דַּוָּגִים, מֵעֵין גֶּדִי וְעַד-עֵין עֶגְלַיִם--מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים, יִהְיוּ; לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם, כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד. בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ, לְמֶלַח נִתָּנוּ. וְעַל-הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל-שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל-עֵץ-מַאֲכָל לֹא-יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא-יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר--כִּי מֵימָיו, מִן-הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה."                                                                           יחזקאל מ"ז.א-י"ב

זכריה מדבר על ייחודיותה של תקופה זו בפסוקים הבאים:

"וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; לֹא-יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת יקפאון (וְקִפָּאוֹן). וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה--לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר."                  זכריה י"ד.ו'-ז'

מה מגלים הפסוקים הנ"ל לקורא? שנוכחותו של ה' תחזור לתוך העולם הזה בדומה לקדושה שהייתה בו במשך ששת ימי הבריאה. בפסוק ו' יש הדגש על נושא האור. ברור מההקשר שאין מדובר פה באור רגיל, אלא שיהיה זה אותו האור שהקב"ה ברא ביום הראשון של בריאת העולם. בפסוק ז' מופיע ביטוי חשוב מאוד. כתוב שה' יביא לשינויים רבים בעולם הזה, ויעשה זאת ביום אחד. ביטוי זהה מופיע גם בספר בראשית.

"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד."
בראשית א'.ה'
ייתכן שזכריה, מנסה לרמוז על התקופה שלפני בריאת העולם, כאשר הוא מדבר על היום הזה בפסוק הבא: "וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה".
מדוע מדבר זכריה על התקופה הזאת? כדי ללמד שתוצאת הגאולה תהיה - חזרתו של העולם למצב שהיה לפני חטא עץ הדעת. זכריה מסיים את הפסוק הנ"ל עם המילים "וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר". ברור שהשמש אינה מקור אותו האור, כי אם האלוקים. גם כאן רוצה הנביא להדגיש את העובדה שביאת המשיח תחזיר את נוכחותו וקדושתו של ה' לעולם הזה.

דיברנו קודם על המים אשר יזרמו מבית המקדש לים המלח (ראה יחזקאל מ"ז), בפסוק הבא מדבר הנביא זכריה על אותו האירוע,

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן:  בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף, יִהְיֶה."                                                       זכריה י"ד.ח'

לא רק שיחולו שינויים בכל דבר בהם ייגעו המים המיוחדים הללו, אלא שבנוסף, לא תהיינה יותר עונות שנה, וזאת מסיבה אחת ויחידה – מפני שהשמש תיעלם ולא תהייה עוד.

כתוב בברית החדשה,
"מיד אחרי צרת הימים ההם תחשך השמש והירח לא יגיה אורו, הכוכבים יפלו מן השמים כוחות השמים יזדעזעו. אז ייראה אות בן האדם בשמים ואז יספדו כל משפחות הארץ ויראו את בן האדם בא עם ענני השמים בגבורה וכבוד רב"            הבשורה לפי לוי כ"ד.כ"ט-ל'

שני הפסוקים הנ"ל מבארים את משמעות הפסוקים הבאים מזכריה י"ב.י-יד,

"וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא, יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם, כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן, בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וְסָפְדָה הָאָרֶץ, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית-דָּוִיד לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד--מִשְׁפַּחַת בֵּית-נָתָן לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד.  מִשְׁפַּחַת בֵּית-לֵוִי לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד; מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל, הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת--מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת, לְבָד; וּנְשֵׁיהֶם, לְבָד."

והנה מה שהנביא יואל אומר אף הוא בפרק ג',

"וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:  דָּם וָאֵשׁ, וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה--יִמָּלֵט:  כִּי בְּהַר-צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, וּבַשְּׂרִידִים, אֲשֶׁר יְהוָה קֹרֵא.
יואל ג'.ג'-ה'

אנו יודעים שיש עונות שנה על כדור הארץ הנובעות מהמרחק המשתנה בינו לבין השמש, לכן אם השמש אינה קיימת יותר, לא תהיינה עונות שנה. בנוסף, רוצה הנביא זכריה לומר שבעבר היו דברים רבים תלויים בגורמים טבעיים, אך כעת הכול תלוי בקב"ה!

גם יחזקאל אומר שלא תהיינה יותר עונות שנה,

"וְעַל-הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל-שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל-עֵץ-מַאֲכָל לֹא-יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא-יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר--כִּי מֵימָיו, מִן-הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה."                                                                             יחזקאל מ"ז.י"ב

ניתן לסכם מהנאמר לעיל שתהייה מציאות חדשה בכול היקום. ביאתו של המשיח אינה רק כדי לבוא, אדרבא, הוא יהיה המלך! אחת הסיבות למענה יבוא למלוך היא – להביא את אחדותו של ה' לבריאה,

"וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד." זכריה י"ד.ט'

כאשר שכינת ה' תחזור לכדור הארץ דרך שלטונו של מלך המשיח, עם ישראל ישב בבטחה.

"...וְיָשְׁבוּ בָהּ, וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה-עוֹד; וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם, לָבֶטַח."           זכריה י"ד.י"א

עם ישראל אכן יכיר במשיח, אך רבים מהגויים לא יקבלו את תוכנית ה' לישועה. הגויים הללו ימשיכו להכריז מלחמה על ישראל. כאשר יעשו זאת, הם ילמדו לקח קשה ביותר. ומהו? אלה שיילחמו בעם ישראל,  יילחמו למעשה באלוקים. תגובתו של ה' לגויים ההם תהיה חמורה מאוד,

"וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר צָבְאוּ, עַל-יְרוּשָׁלִָם; הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל-רַגְלָיו, וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן, וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם.  זכריה י"ד.י"ב

ברור מהפסוק הנ"ל שאין צבא אשר יכול להגן על עצמו מהמגפה הזאת שתבוא עליו, כי היא מאת הקב"ה (עונש אלוהי), אשר יעניש כל עם ומדינה המסרבים להיכנע לו, ולהכיר בתפקידו של עם ישראל שניתן לו באחרית הימים. למרות מספרם הגדול של המדינות והעמים שימותו, תישאר מהם שארית פליטה. שארית זאת תבוא לאמונה במשיח ותקבל את הבשורה. שימו לב לשינוי שיחול באנשים הללו; במקום לעלות לירושלים למלחמה, הם יעלו לירושלים כדי להשתחוות לה' ולמשיחו.

"וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹ לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת."                                      זכריה י"ד.ט"ז

ידוע לכול שיש ביהדות חגים רבים. אם כן, מדוע מזכיר הפסוק הנ"ל רק את חג הסוכות ולא אף אחד מהחגים האחרים? התשובה לכך נמצאת במסר המרכזי של חג הסוכות - לסמוך על ה' ולהאמין בו בכל דבר. ה' קרא לעם ישראל להיות לו לעם הנבחר כדי להגשים מטרה אחת: ללמד ולהראות לכל העמים האחרים לסמוך על ה' ולהאמין בו. בסוף אחרית הימים ובמלכותו, יעשה עם ישראל את תפקידו נאמנה, ויגרום לרבים מהגויים לעבוד את הקב"ה. במשך אותם הימים, ה' יעניש כל אחד שיסרב להגיב למשיח כיאות בשתי דרכים:
העונש הראשון הוא, "...וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (ראה פסוק י"ז). בתנ"ך, גשם מסמל "ברכות", ולכן הפסוק הנ"ל, שלא יהיה "גשם", למעשה אומר שהקב"ה לא יברך את מי שלא יעלה לירושלים כדי לעבוד אותו.
העונש השני הוא שה' יביא עליו את אותה המגפה בה נגף את העמים שעלו על ירושלים למלחמה.

"וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ, אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם-מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא-תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה, וְלֹא עֲלֵיהֶם; תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת."
זכריה י"ד י"ז-י"ח

הפרק מסיים בפסוק הבא,

"וְהָיָה כָּל-סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַיהוָה צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל-הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם; וְלֹא-יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת, בַּיּוֹם הַהוּא." זכריה י"ד.כ"א

הפסוק הנ"ל מבהיר  שבמשך ימות המשיח, תופץ קדושת ה' מבית המקדש לכל מקום בירושלים ויהודה. כאשר יראו אויביי ישראל (הכנענים)  את הקדושה הזאת, יהפכו מאויבים לחברים - זאת משמועת הפסוק, "וְלֹא-יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת". אנו למדים שלמרות שאותם הגויים שיבואו לאמונה שלמה במשיח ובשורתו לא יהפכו להיות יהודים, הם אכן יצטרפו לעם ישראל ויהיו לחלק ממשפחת אלוקים.